ושוב קיץ 1

ושוב אוחסנה עוד כיפה של ברזל

עד לפעם הבאה- לו לא תחל

ושוב השקט שב למקומו

בלא שלום.

ושוב חַרְבּונֵי קיץ

יובש קוץ ודרדר

ושוב השמש מלהטת

ברה כחמה

וציפורי דרור פעורי מקור

ככלבים משורבבי לשון

ואני תשוש מחום

נוטה לישון

כחתול רחוב בצהרי היום.

ושוב האוויר חם מעל הדרך הלוהטת

מלהט להטוטי פטה מורגנה

מציג זרימת אוויר אנה ואנה

ושוב שיגרת קיץ

ואתה נכסף לפינוקים

של תכול חופים

של אבטיח קר, ושל גלידת תותים.

ושוב קיץ 2

ושוב חַרְבּונֵי קיץ.

יובש קוץ ודרדר,

ושוב השמש מלהטת

ברה כחמה,

וציפורי דרור פעורי מקור,

ככלבים משורבבי לשון.

ואני תשוש מחום,

נוטה לישון

כחתול רחוב בצהרי היום.

ושוב האוויר חם מעל הדרך הלוהטת

מלהט להטוטי פטה מורגנה

מציג זרימת אוויר אנה ואנה.

ושוב שיגרת קיץ,

ואתה נכסף לפינוקים

של תכול חופים

של אבטיח קר, ושל גלידת תותים.

ושוב עם ישראל שועט בהמוניו

עמוס במזוודותיו

בתורים ארוכים ראש לזנב

עומד מראשון עד האחרון

בנמל התעופה בן-גוריון.

ושוב כולם חסרי מנוח

מצפים שם תשושים ללא כוח

לטיסה, כגדול כקטן,

לאזרבייג'ן או לאוזבקיסטן,

לתאילנד או לצ'יינה,

לקרואטיה או לסלובניה.

ואני? מה לי קרואטיה,

מי לי סלובניה?

מעדיף את חופי אשקלון ונתניה.

הנה שב הסתיו

הנה שב הסתיו-

עונת אהבתי.

האביב רווי השרב

הוא לאנשי שמחה ורון,

טעוני טוסטסטרון.

אני איש של עגמומיות שלכת,

של ארצות הצפון.

לו אני דוב גריזלי

בארץ הסלע הצהוב,

הייתי חש צמרמורת בעורף,

ודחף למלא כרסי בדגה,

ולחפש מערה אפלולית

לשנת החורף.

לו אני אווז בר

השמיים היו מושכים אותי

בחבלי קסם טעוני עבים.

רוח הצפון הייתה מרטיטה בי נוצה,

ומשרה בי כיסופי פרא

לקום ולנדוד.

אבל אני בן אנוש,

למוד סְתָוִים.

שנותר לו רק לתהות,

מול חַשְׁרַת עבים,

על שנים חולפות,

ועל עונות חוזרות

ושבות-

ללא תִּכְלָה.

הנה עזב הסתיו

הנה עזב הסתיו,

בשובל של כפור,

נמוג לשמים באפור.

לא בלאט עזב,

אלא כדרכו- באון ובשאון-

עם פמליית ברקים.

ותרועות רעמים.

הידד למלך החדש

שבא אחריו,

מלווה בערב רב-

של סערות,

ומעוטר-

ברוחות ובמטר.

ליבי בצינה נצבט,

גופי בכסותו רטט,

מייחל לקרן חמה.

כמה חבל-

שגופי אינו בנוי לתרדמת חורף,

לאכסון סימני חיים,

לזמנים אחרים-

עד יעבור הכפור,

עד ישוב האור.

טבע אכזר

טורף ונטרף

בעולם אלים

מה שבשביל אחד

הוא בשר מעדנים

בשביל השני

הוא כל החיים.

וגם לראשון

הטבע אכזר

כי בשבילו

החיים הם בשר.

אלוהי הרחמים

אלוהי הרחמים

למה בראת אותם כך

אוכלים ונאכלים

אלימים וקורבנות

אם טורפת להאכיל את גוריה

ואם צופה בהיקרע בשר יקיריה.

חיה פצועה

חיה פצועה דידתה ונפלה על השלג הלבן.

היא יודעת מה טוב היה

לו נפלה במסתור

לו נחה במחסה

מפני הקרה, ומפני המלתעות זבות הריר

אבל היא פצועה על השלג הלבן

ומשהו בתוכה לוחש: לו יהי.

קצה נפשה במאמץ הכביר

לגרור עצמה

לעוד טיפת חיים

לעוד יום

לעוד שעה.

משהו בתוכה חרד

מפני המלתעות זבות הריר

ומפני הקרה הכובשת את גופה.

אך משהו בתוכה משלים:

לו יהי

לו תבוא מנוחת הנפש

שקצה במאמץ המתמשך

לעוד טיפת חיים

לעוד יום

לעוד שעה.

חיה פצועה דידתה ונפלה

על השלג הלבן

פשטה כפותיה וציפתה בהשלמה

להיותה עוד חוליה בשרשרת הנצח

של חיים ומוות.

עצים

עצים רבי הוד-

יודעים לעמוד

לאורך זמן.

נדים צמרתם ברוח

לשם ולכאן.

חשופים לשמש

לרוח ולכפור.

אינם דורשים הרבה:

רק מעט אדמה ומים,

ומעט אור משמיים.

פורשים עלים אל על

ונושאים בעול,

מבלי לרטון.

מספקים לחי כל מחסור:

גם מזון

וגם מסתור.

רק רפש נשאב מהשורש

אשר הופך לנוזל חיים,

המייצר את כל החורש:

עלים, פרחים וזרעים.

כל דבר במידתו,

כול דבר בעתו.

עצים עטורי הדר,

פרו ורבו,

והארץ בכם תעוטר.

חתולון

יושב לו חתולון

על אדן החלון

ונהנה מזיוה של חמה

בבוקר סתיו

בשכונת שמשון

באשקלון.

חלף לו שבוע ימים

(זה רק אנו שסופרים)

מאז שכל את אמו

באירוע אלים

על כביש אספלט

בחריקת בלמים.

האם הוא נזכר בה?

האם הוא חושב עליה?

ואם כך, היאך?

אינו מבין שום שפה מדוברת

לבד משפת המייאו

לכן אין שם לנפטרת

לבד אולי ממייאו

ותואר לה מהו?

אם לא מייאו.. מייאו.

הוא עוצם לרגע את עיניו

וחולם אותה בהקיץ:

חולם את רוך פרוותה,

את טעמו של החלב

מכל עטין, מכל ציץ.

נהמת לב פורצת לו מהחזה

אך מה שיוצא

הוא רק מייאו...

כזה דק ורזה.

לפתע עולה ניחוח באפו,

ניחוח של תבשיל מהביל.

הוא לוקק כפתו

בלשון אדומה

ומתעשת,

מול זיוה של חמה,

בשכונת שמשון

באשקלון

הפרא

הם הושמו בקוביות חדר

הגדול והקטן

היפה והמכוער כאחד

הם שמו עצמם בקוביות

כמו ששמו את העופות

שגידלו למאכל.

העצום, האלי

נותר רק בספרי האגדות,

ובמציאות הפך

לעגום ואווילי,

לאחר שהוכנס למכונת הסטנדריזציה.

הפרא האדם, הפרא המיוחם

משתולל באזיקיו חינם

לא עמדה לו עוצמתו

ונכאה רוחו

לא עוד יצא בשעטת כבוש

שתקבע שלטונו-

או איבריו תרטוש.

הפרא הקדוש.

אלייך לא יבוא-

המייחלת לשווא,

כי שמת אותו בקוביות

ופלסטיק הזרמת בעורקיו.

הפרא המיוחם

נקבתו בגדה בו

ותשימהו לקלס באין אונו,

ובאין לו יכולת לכפות את רצונו

היא מתקלסת בו וברפיונו,

ורחמה שוממה.

הפרא האדם, הפרא המיוחם

דמו היה רותח

דמו היה חם

אך אט אט הפך לפלסטיק אדמדם.

כהה ברק עינו

סרה האש ממבטו

ויהי כאחד האדם

ויהי כאנשי הקוביות.

אנשי הקוביות,

אומרים שמאז שמו עצמם בקוביות

הפכו לקוביות תקניות

והפלסטיק זורם בעורקיהם.

הכלב המיוחם

כלבי ויתר מרצון

על חצר שלווה

על בטחון ומזון,

ויישא רגליו אל ארץ פרא

בה כלבים נוטפי ריר

וחושפי מלתעות

לוחמים על גבולות,

ועל כלבות מיוחמות.

כלבי דבק בייעודו.

הלך לארץ הפרא-

ולא שב.