נוסטלגיה

אתה מבין שאתה מזדקן

כשהפרקים כואבים,

וכשאתה נתקף נוסטלגיה-

לפרקים.

אוי...

היו ימים....

היינו חסרי כל

אך לא ידענו זאת.

לכן, לא חסרנו דבר

כשנשאונו רגלינו

בסנדלים בלויים

במשעולים,

בפרדסי השרון

שיכורים מהריח,

ללא זמן

וללא חשבון.

היינו חסרי כל ?

לא ידענו זאת.

לפעמים הידיעה היא מכאוב

ולמה לכאוב ?

כשניחוח החרָיִימֶה החריף

עולה מצריפו הרעוע של הטבּכ

במרכז השוק

במרכז המעברה

שבמרכז היקום.

למה לכאוב כשאתה שרוי בעולם קסום

בישיבה מזרחית, עם שאר הילדים

מרותק

סביב הסבתא המספרת

על בּוּיָה לע'וּל,

או על עלילה אחרת,

לא פחות מצמררת.

היינו חסרי כל

ולא ידענו זאת

בימים ההם.

בזמן הזה יש לנו די צרכינו-

אך אנו חסרי כל-

ניזונים,

רק מנוסטלגיה.

סתיו

עצים בשלכת.

עלים מתכתמים ומצתהבים,

נדים ברוח.

שמיים משובצי עבים.

אור החמה-

מסונן במסננת מרסנת,

מצונן במצננת מעוננת.

הנחליאלי לא נח,

דוחק בו הזמן.

אותו אינסטינקט עתיק

ששילח אותו משם לכאן,

משלח אותו שוב מכאן.

לאן?

אני טעון נוסטלגיה,

אל מול גלי ים הומים.

האם נשרוד עוד חורף,

ועוד?

האם נמשיך לעבוד,

רק כדי לשרוד?

ולהגיע לעוד אחד

מאותם אביבים חמסיניים?

מה התוחלת?

שאל קוהלת.

מן הסתם,

אל מול אותם גלי הים.

בא לי

זה בא לי,

זה בא לי, אבל הלך.

בא והלך.

וחיפשתי אותו כל כך

ולא בא יותר.

והסתכלתי,

וישבתי דרוך כמו קפיץ-

לתפוס

כשרק יופיע.

אבל שכחתי בעצם

מה עלי לתפוס.

את מה שלא בא ?

מה זה היה ?

אני בטוח שזה בא לי,

מרפרף,

אבל הלך.

לא נתן לראותו בברור

ולמשש אותו.

האם כדאי לצפות לו

בתקווה

שיגיע אי פעם,

ויישאר

וזה יהיה רגע כוסף

שבו לא מחכים יותר

שבו הכל שוטף

כמו שכתוב אצלך בלב.

בין ערביים

בין ערביים קסום שנחת ברגיעה

באוויר ריחני

ונכרך ברכות, ונלפף

ועגב

על שמיים שקופים

ציפורים רוחפות

ובך בנשמה הן פורטות על מיתר.

אתה שר.

אתה שר מתמיד

אתה שר משכבר

על זהב הפנס שנדלק מרחוק

וזהר.

על סגול וכחול וירוק

והשאר.

ויש משהו נסתר ותמוה בלב

שהוגה וחושב

וחושב בתהייה

זה זכור

זה שחזור

זה היה.

מה שהעננים

מה שהעננים עושים לי

אף אחד לא יוכל לעשות לַבָד

מה שהדוכיפת עושה לי

קשה להסביר

אולי תבין זאת

הגברת דוכיפת לבד

אולי.

חתולים רכים יחפים

קלי רגליים

להם כריות רכות בכפות

ולשון אדומה וחמה

והם עולים בגמישות יפה

גם מאשפה.

כמו שהאוויר עומד

בין הערביים,

לא עמד שנות אלפיים,

מאז אתמול.

ואיך אפשר לפעול

כאשר החושך לאיטו יורד

בין הערביים,

ועננים קלים בעצלתיים

זורמים עצמם לדעת,

לאי שם

נושם את גליו

אני יושב בגן המלך

צופה מעליו.

הים פרוש לו עד אופק

נושם את גליו.

שמש אדומה כבר שוקעת

במים טובלת,

מבשרת אויר של ערביים,

תחת שמי תכלת.

מלבין לו מפרש על המים

מפלרטט עם הרוח,

ואני נושם מלוא ריאותיים

את האוויר המלוח.

השמש שולחת שובל מתנצנץ

עד קצף החוף,

ואני נושם את הזוהר

וחושב כמה טוב.

ונושם כמה טוב.

הערב רד

הערב רד

נטו הצללים.

צמרות העצים שלחו שלוחות

מוארכות

לפאתי מזרח.

המערב טובל

בזהב.

אתה רגוע

אך נעצב,

מודה ועוזב-

שתרוחם.

שתפרוש בשלום

לשנת הלילה?

או שתמשיך בהרהורי יום,

לצלילי מוסיקה של חלום?

אחה"צ סתווי

אחרי צהרים של יום סתוו.

משבים קלים מערבלים

פרחי בוגונוויליה שנשרו,

ועץ הערבה מרשרש את עליו.

חרדון עומד על עמוד

ומבצע תרגיל של שכיבות שמיכה,

מלווה בקולות עידוד

של מקהלת ציפורים.

אני נהנה מקרני שמש חמימות

וממשב קל ומלטף.

מוקסם מהמראות והקולות-

למרות זבוב מתחצף.

ניכר שגם כלבי נהנה הנאה צרופה

בין חצי תנומה

לבין נפנוף זנב

על אותו זבוב מחוצף.

הדברים האלו- הפשוטים

הם מתנת אלוהים.

מה טוב לו יכולנו להתפרק תדיר

מעול הדאגות, מהחמדנות למכביר,

ופשוט להתענג על נשימת אויר צח

ועל זימרת ציפורי שיר.

הסגידה לתאווה

שוקעים כך בני חלוף

אחר הסגידה לתאווה

אחר הסגידה לחמדה.

איזה צימאון

איזה נהייה

וכמה חמה הפטמה על שדך

אחר באה הגסיסה

הריקבון.

כך עבדים לאותו מולך

צמא ואדום.

המסמא את עינינו

מתסיס את דמנו

ומסעיר את רוחנו

עד תום

וחוזר חלילה.

כולנו ילדים באותו משחק

ילדים בארשת חשיבות

של איש גדול.

ילדים שכאילו יודעים לסדר עניינים,

עד שחוזרים לאימא אדמה-

ילדי האלוהים.

להט נעורים

כשהיינו נערים

התפלספנו- בחבורות רעים.

בטוחים היינו בדעתנו!

לחיינו היו סמוקות,

ועינינו נוצצות,

בלהט נעורים.

הורמוני נעורים זרמו בדמנו,

ולב נכון פעם בקרבנו.

ההווה היה פעם נלהב-

ופעם מבולבל.

העתיד היה תמיד

בלתי מוגבל.

מאז גדלנו-

והפכנו קטנים יותר.

עינינו עכורות וכעורות.

לחיינו כמושות וחרושות.

בדמנו זורמים אופרטורי חיסול,

ולעתיד יש גבול.

אך כעת אנו מבינים

כמה היינו תמימים.

כעת אנו מעריכים

את הספק בערכים,

את חוסר הוודאות

באמיתות המוחלטות.

מנקרים בי

אתם שוב מנקרים בי

שוב דוקרים בי

עוד דקירה, עוד עקיצה

עוד דגימה מבשרי

לגימה מדמי.

ואני מתכווץ בשריוני

משאיר לכם עור מצולק

רדום

קרני.

אני מתגונן בכיבוי מערכות

כמו לויתן בעמקי מצולות.

אני מתגונן בכיבוי תחושות

ומיחושים,

כמו נכנס לערפול חושים.

אני מתגונן בקיפאון כפוי

ובראש שפוף ורפוי.

ההכרה בתרדמת

ושוב אינה דוגמת

דגימות לריגושים.

אבל אתם שוב בוחשים

שוב נוחשים.

עוד נשיכה מבשרי

לגימה מדמי.

רשעות

רוע ורשעות

שלא לשמה

אלא בשם הצביעות

והתחסדות תמה

וגלגול עיניים

לשמיה

לא רצינו לפגוע

אמרתם.

כאשר חתמתם את גזר דינו.

רק רצינו בטובתו

אמרתם.

אבל הוא לא השאיר ברירה

עקב התנהגותו.

הקריני חיוך נערה

הקריני חיוך נערה

הקריני חיות

למרות הכול!

אל תתני לאושר לחדול

הסירי את עיצבונך מעליך

כלאחר יד,

במתק שפתיים,

בנהרה בעיניים.

ומה אם למודי אסונות

יראו בך אשליה שתתבדה?

הם שקועים בסתיו חייהם,

ואת היי האשליה שבאביב נעורייך.